פסק דין אפיקים מים: הלכה חדשה בעניין מניין הפרות לפי חוק הגנת הצרכן

ביום 10 ביוני, 2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 32981-11-25 אפיקים מים בע"מ נ' הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן ("פסק הדין"), אשר קבע לראשונה הלכה באשר לאופן מניין הפרות לצורך הטלת עיצומים כספיים לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ("חוק הגנת הצרכן").

פסק הדין ניתן על רקע חוסר אחידות בפסיקת הערכאות הדיוניות בעניין. בעוד שחלק מבתי המשפט ראו בהפרות חוזרות הנובעות מאותה התנהלות כהפרה אחת, אחרים אפשרו למנות הפרה נפרדת ביחס לכל צרכן שנפגע. בית המשפט העליון נדרש להכריע במחלוקת זו ולקבוע כלל מנחה.

להלן יובאו בקצרה עיקרי פסק הדין:

רקע: הרשות להגנת הצרכן הטילה על חברת אפיקים מים בע"מ עיצום כספי בגין שורה של הפרות של חוק הגנת הצרכן כלפי מספר צרכנים. העיצום חושב על בסיס גישה שלפיה כל הפרה שבוצעה כלפי כל צרכן בנפרד מהווה הפרה עצמאית לצורך חישוב סכום העיצום. החברה טענה כי מדובר למעשה באותם מחדלים או אותם תנאים חוזיים אשר חזרו על עצמם כלפי מספר לקוחות, ולכן אין מקום להכפיל את העיצום בהתאם למספר הצרכנים שנפגעו.

פסק דינו של השופט שטיין: השופט שטיין קבע כי יש לאמץ לצורך מניין ההפרות את "מבחן המעשה", שמקורו בדין הפלילי. במסגרת זו יש לבחון האם מדובר במעשה אחד או במספר מעשים שונים, בין היתר באמצעות שני מבחני עזר:

1. המבחן הצורני-עובדתי הבוחן האם מדובר בפעולה אחת בלתי ניתנת לחלוקה או ברצף פעולות נפרדות שניתן להבחין ביניהן.
2. המבחן המהותי-מוסרי הבוחן את אופי הפגיעה, הערכים המוגנים שנפגעו, חומרת הפגיעה ושיקולי ההרתעה הרלוונטיים.

השופט שטיין הדגיש כי יש לאזן בין שתי תכליות מרכזיות: מחד גיסא, מניעת מצב שבו עוסק יפיק רווח מהפרת החוק ויראה בעיצום "עלות עסקית" בלבד; ומאידך גיסא, מניעת הטלת עיצומים בלתי מידתיים העלולים להביא לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת בעוסק.

בהתאם לכך נקבע כי פגם אחיד במסמך התקשרות, בתנאי התקשרות או באתר אינטרנט ייחשב, בדרך ככלל, להפרה אחת. לעומת זאת, הטעית צרכנים בשיחות טלפון, אי-ביטול עסקאות או גביית דמי ביטול שלא כדין מצרכנים שונים עשויים להיחשב להפרות נפרדות, בהתאם למספר הצרכנים שנפגעו.

עוד קבע השופט שטיין כי כאשר הפרה מערכתית מובילה בפועל לחיסרון כיס פרטני אצל צרכנים שונים, כל פגיעה כספית כאמור עשויה להיחשב הפרה נפרדת לצורך מניין ההפרות.

פסק דינה של השופטת כנפי-שטייניץ: השופטת כנפי-שטייניץ הצטרפה לתוצאה אך ביססה אותה על לשון החוק ותכליותיו הרגולטוריות, ולא על הדין הפלילי.  השופטת הציעה הבחנה בין הפרות חפצא הפונות לציבור הצרכנים בכללותו (כגון ליקוי אחיד במסמך או בפרסום), אשר ייחשבו בדרך כלל כהפרה אחת; לבין הפרות גברא המתממשות כלפי צרכן מסוים וגורמות לפגיעה קונקרטית בו, אשר יימנו לפי מספר הצרכנים שנפגעו.

גם השופטת כנפי-שטייניץ הדגישה את חשיבותו של עקרון חיסרון הכיס. לדבריה, מקום שבו תנאי חוזי פסול או פרקטיקה מערכתית הובילו לגביית כספים שלא כדין ממספר רב של צרכנים, אין הצדקה לראות בכך הפרה אחת בלבד.

לצד זאת, השופטת הבהירה כי החשש מפני עיצומים מופרזים צריך להיבחן בשלב קביעת גובה העיצום, ולא בשלב מניין ההפרות. בהקשר זה הזכירה את מנגנוני ההפחתה הקבועים בחוק הגנת הצרכן ובתקנות שהותקנו מכוחו, וכן את חובת הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן לפעול במידתיות.

השופט מינץ הצטרף לתוצאה וקבע כי הפער בין שתי הגישות הוא בעיקרו מושגי, שכן שתיהן מובילות לתוצאה מעשית דומה.

מבחינה מעשית, פסק הדין מספק לראשונה הנחיה ברורה באשר לאופן מניין ההפרות לצורך הטלת עיצומים כספיים לפי חוק הגנת הצרכן. ההלכה מבקשת לאזן בין הצורך להרתיע מפני הפרות צרכניות ולהבטיח שהפרת הדין לא תהיה משתלמת מבחינה כלכלית, לבין הצורך למנוע הטלת עיצומים בלתי מידתיים.

בנוסף, בית המשפט קרא לרשות להגנת הצרכן לגבש נוהל פומבי, סדור וברור שיסדיר את אופן מניין ההפרות וחישוב העיצומים, במטרה להגביר את הוודאות המשפטית ואת אחידות האכיפה. אמנם פסק הדין מתייחס ספציפית לעיצומים המוטלים לפי חוק הגנת הצרכן, אולם האמור בו עשוי להיות רלבנטי לדברי חקיקה נוספים הכוללים אפשרות להטיל עיצומים כספיים על ידי הרשויות.

לנוסח המלא של פסק הדין – לחצו כאן.

נשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או הבהרה בנושא.

בברכה,

צוות רגולציה ופרטיות, המחלקה המסחרית

הרצוג פוקס נאמן