ע"א 6930/19 עמית הר פז נ' נגב קרמיקה שיווק (1982) בע"מ

ערעור ושש בקשות רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, שבגדרה התקבלה, ברובה, בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד תשע חברות, אשר משווקות מוצרי חיפוי, ריצוף, אינסטלציה וכלים סניטריים. בלב החלטת האישור ניצבת קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, שלפיה המבקשות מטעות צרכנים לגבי המחיר הרגיל של מוצריהן – בהציגן מחיר מקורי "מנופח"; ובתוך כך, מציגות לצרכנים מצג שווא, שלפיו הן מעניקות להם הנחות. כן התקבלה בקשת האישור ביחס לעילת המחיר הכולל, בכך שהמחירים שסימנו המערערות על גבי המוצרים בחנויותיהן לא כללו את רכיב המע"מ.

ביהמ"ש העליון דחה את עיקר טענות המערערות, בכל הנוגע להחלטה לאשר ניהול תובענה ייצוגית נגדן בעילת ההטעיה ובעילת המחיר הכולל וקיבל בחלקו את ערעור המשיבים.

השאלה העיקרית: האם פרקטיקת הצגת המחירים על המוצרים בה נקטו המערערות עלולה להטעות את הצרכן ביחס למחיריהם הרגילים של המוצרים, תוך הפרת איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן?

לדעת בית המשפט, התשובה לכך חיובית. המחיר המסומן על גבי מוצר צריך לשקף את המחיר הרגיל שבו נמכר המוצר בדרך כלל. כשעוסק נוקט במדיניות שבמסגרתה הוא מסמן מלכתחילה מוצרים במחירים גבוהים מהמחירים שבהם נמכרים המוצרים בדרך כלל, ומציג הפחתה מהמחיר המסומן כאמור כ"הנחה", הרי שהוא לא רק מטעה את הצרכן לגבי המחיר הרגיל של המוצרים, אלא גם מציג לו מצג שווא, שלפיו הוא כביכול זכה ב"הנחה".

חובת סימון מחירים על מוצרים נועדה לאפשר לצרכן לדעת מה המחיר שבו נמכר המוצר בדרך כלל. זאת, בין היתר, על מנת שיוכל להשוות מחירים ולקבל החלטה מושכלת, באופן עצמאי, באיזה בית עסק, אם בכלל, לרכוש את המוצר.

אי-גילוי המחיר הרגיל, כשיש חובה לעשות כן באמצעות סימון המחיר על המוצר, עולה כדי הטעיה לגבי המחיר הרגיל, כמשמעותו בסעיף 2(א)(13) לחוק הגנת הצרכן; ההטעיה במקרה הנדון אף טומנת בחובה מצג שווא בפני הצרכן, כאילו הוא זוכה להנחה.

בנוסף, בהצגת מחירו של מוצר ללא מע"מ, אף אם צוין כי המחיר אינו כולל מע"מ, יש משום הפרה של הוראות סעיפים 17ב(א) וסעיף 17ב(ב) לחוק הגנת הצרכן, לפיו על עוסק שמוכר טובין לצרכן להציג על גבי מוצריו את מחירם הכולל בלבד, וכי מחיר זה צריך לכלול גם את רכיב המע"מ. זאת, גם אם רבים מהלקוחות הינם גורמים עסקיים, אשר מזדכים על רכיב המע"מ.

הובהר כי על מנת להוכיח הטעיה לגבי המחיר הרגיל, בנסיבות כבעניין זה, אין הכרח להוכיח כי על כל המוצרים ניתנת תמיד "הנחה". הטעיה ביחס למחיר הרגיל אינה בהכרח מותנית ברף מינימלי של פער, בין המחיר המסומן על מוצר, לבין המחיר שבו הוא נמכר בדרך כלל.

סימון מוצר במחיר שאינו משקף את המחיר שבו נמכר המוצר בדרך כלל, עולה, ככלל, כדי הטעיה לגבי מחירו הרגיל של המוצר; כשלעניין זה אין משמעות, ככלל, לגובה הפער בין המחיר המסומן לבין המחיר שבו נמכר המוצר בדרך כלל.

רע"א 4481/20 משה קירשנר (משק קירשנר) נ' אלנתן משה לוינשטיין

בבית העסק "משק קירשנר" נוהגת שיטת מכירה ייחודית, שלפיה נמכרים לצרכן פירות וירקות טריים בסלסילות למילוי עצמי; כאשר מחירה של סלסילה לאחר שמולאה הוא קבוע וידוע מראש.

עלו השאלות הבאות:

• האם שיטת מכירה זו, שבה לא מוצג לצידם של ירקות ופירות טריים מחירם לפי יחידת מידה ל-1 קילוגרם, מנוגדת לחוק הגנת הצרכן?
• האם יש אפשרות סבירה שמחלוקת זו תוכרע לטובת הקבוצה?

ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת אפשרות סבירה שהמענה לשתי שאלות אלה הוא בחיוב; ובהתאם מצא לאשר בקשה לאישור תובענה ייצוגית בנדון, שהגיש המשיב נגד המבקש.

בית המשפט העליון נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי הדין הקיים אינו שולל את שיטת המכירה הנוהגת במשק קירשנר, שלפיה נמכרות לצרכן סלסילות במחיר ידוע מראש, אותן הוא ממלא כפי יכולתו בירקות או בפירות טריים. לאור זאת, בית המשפט קבע כי קירשנר לא הפר את חובת הגילוי והצגת המחיר.

בית המשפט ציין כי דיני הגנת הצרכן נועדו להגן על הצרכן מניצול לרעה של הכוח העודף הקיים בידי העוסק וכדי למנוע הטעיה. ואולם, דיני הגנת הצרכן לא נועדו למנוע מעוסקים להציע שיטות מכירה מגוונות וייחודיות, ככל שאלה אינן פוגעות בצרכן, לא כל שכן כאשר אלה מיטיבות עימו ועם האינטרס הציבורי, לרבות בדרך של שיפור איכות המוצר, הגברת הוודאות בדבר מחיר העסקה, וקידום התחרות בענף.

כך הדבר במקרה זה. משק קירשנר מציע לצרכנים חווית משתמש מסוג אחר שבה הצרכן בוחר ישירות את הירקות או הפירות ובכך יוצר לעצמו סלסילה שמותאמת להעדפותיו; זאת על פי מחיר קנייה נקוב ליחידת סלסילה, אשר גלוי ומוצג באופן ברור וקריא. שיטת מכירה זו נגישה וידידותית לצרכן, יש בה ודאות ושקיפות, היא מאפשרת להביא לידיעת הצרכן את עלות המוצר לפני ביצוע העסקה והיא מקלה על חישוב מחיר הרכישה הסופי של הקנייה. שיטת מכירה זו אינה פוגעת בתכליות ההגנה על הצרכן אלא אף מיטיבה עימו.

שיטת המכירה במשק קירשנר מתיישבת עם חובות הגילוי המוטלות על עוסק, ואין בה כדי להטעות את הצרכן. היא מגבירה את הוודאות ביחס למחירה הסופי של העסקה, וניתן לראות את יתרונותיה על פני הערכת מחיר לפי משקל ולפי מראה עיניים; ובעיקר היא הוגנת ומציבה לפני הצרכן הסביר את המידע הרלוונטי הדרוש לקבלת החלטה צרכנית מושכלת אם ברצונו להשתתף בחוויית קנייה שונה. מסקנה זו מתבקשת גם לנוכח השוני העובדתי בין שיטת המכירה הנהוגה במשק קירשנר ובין שיטת המכירה הנהוגה בבתי עסק אחרים ביחס לירקות או פירות טריים בתפזורת, שמוכרים את מרכולתם לצרכנים לפי משקל, ובהתאם נתונה האפשרות בידי הצרכן לקנות מוצרים בודדים. במצב זה, חלה חובה להציג לצרכן את מחירם של הירקות או הפירות לפי מידת משקל, באמצעות הצבת שלט או תווית בסמוך למוצר שעליו מצוין המחיר ל-1 ק"ג, וזאת מתוקף הוראות הדין.

נקבע כי שיטת המכירה במשק קירשנר אינה אסורה, ולא מן הנמנע כי קבלת התובענה הייצוגית בנסיבות העניין עלולה דווקא לפגוע בטובתה של הקבוצה ובאינטרס הציבורי.

רע"א 7885/21 מש-קר בע"מ נ' לירז שלו

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי במסגרתה אושרה תובענה ייצוגית נגד שתי חברות המפעילות מכונות אוטומטיות לממכר מזון ומשקאות, בגין גבייה שלא כדין של "עמלת סליקה" בעת תשלום בכרטיס אשראי. על גבי המכונות צוין באופן ברור שלמחיר המוצר מתווספת עמלת סליקה ככל שהתשלום מבוצע באמצעות כרטיס אשראי.

לפי סעיף 17א לחוק הגנת הצרכן, עוסק נדרש להציג לצרכן את המחיר הכולל של נכס או שירות. בהתאם להגדרה שבסעיף 17א לחוק, "מחיר כולל" הוא מחיר הכולל את סך כל התשלומים בעבור נכס או שירות לרבות מע"מ, אגרות או תשלומי חובה וכן – "כל תשלום אחר הנלווה לרכישת אותו נכס או שירות, בלי שניתנת לצרכן אפשרות מעשית לוותר עליו במסגרת העסקה".

מלשון החוק ניתן ללמוד כי הכלל הוא ש"המחיר הכולל" כולל כל תשלום החל על הצרכן, בעוד תשלומים נלווים שיש אפשרות מעשית להימנע מתשלומם הם בגדר חריג לכלל זה. פרשנות של חריג זה, באופן שמגשים את תכליות חוק הגנת הצרכן שעניינן גילוי מלא לצרכן וצמצום פערי כוחות בין הצרכן לעוסק, מובילה למסקנה שיש להציג את המחיר הסופי בלבד באופן אחיד וברור.

ביהמ"ש העליון קבע כי בחינה באמצעות פרשנות זו מובילה למסקנה שעמלת הסליקה הינה תשלום שלצרכן אין אפשרות מעשית לוותר עליו. על אף שקיימת אפשרות לרכישה במזומן במכונות, באופן מעשי צרכנים רבים לא נושאים איתם כסף מזומן ובוודאי לא מטבעות בסכום הרכישה המדויק. כמו כן, נפסק כי מתן היתר לגביית תשלום נלווה לא כחלק מהמחיר הכולל כתלות באמצעי התשלום של הצרכן, עלול להעניק רוח גבית לגביית תוספות תשלום דומות מצרכנים גם בגין שימוש במזומן או בכל אמצעי תשלום אחר. אין כל שוני בין עלות תפעולית באופן רגיל המוטלת על עוסק ושיש לגלמה במחיר הכולל של המוצרים הנמכרים על ידו.

ת"צ (מחוזי חי') 67038-06-22 חן סבאג נ' אופיר טורס בע"מ

המשיבה היא סוכנות נסיעות אשר מאפשרת ללקוחותיה לשלם במספר תשלומים באמצעות כרטיס אשראי באתר האינטרנט שלה. עבור תשלום בתשלומים, גובה המשיבה תוספת תשלום.

בעת ביצוע הזמנה באתר המשיבה, על הלקוח לבחור את מספר התשלומים המבוקש. כאשר הלקוח בוחר מספר תשלומים, מופיע לצד כל מספר תשלומים מספר המציין את אחוז הריבית שיתווסף למחיר המקורי, אשר משתנה בהתאם למספר התשלומים ביחס עולה. אין מחלוקת כי שיעור הריבית המוצג באתר הוא שיעור התוספת שתשולם על ידי הצרכן בפועל וכי לא מדובר בשיעור הריבית השנתית (שהינה גבוהה יותר).

המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בטענה כי דרך הצגת שיעור הריבית מהווה הטעיה צרכנית וכי על המשיבה לפרט את שיעור הריבית בחישוב שנתי.

בית המשפט אישר את הבקשה וקבע כי אופן הפרסום עלול להטעות את הצרכנים אשר מניחים כי המשיבה מקיימת את הוראות הדין ומפרסמת את הריבית על פי חישוב שנתי. השימוש בביטוי "ריבית" בצירוף שיעורה עלול להטעות את הצרכן לסבור כי העוסק מציע אשראי בריבית שנתית בשיעור המצוין. נפסק כי רק כאשר הריבית מפורסמת בחישוב שנתי, מתאפשר לצרכן להשוות בין המחיר בתשלומים בעסקאות שונות, ולפעול בהתאם. הצגת הריבית עבור מספר התשלומים שבהם בחר הצרכן, ללא ציון הריבית השנתית לפיה מחושבת הריבית בפועל, מונעת מהצרכן להשוות בין "שיעור הריבית" שהוא למעשה "מחיר האשראי" אותה גובה המשיבה, ל"שיעור הריבית" לנטילת אשראי ממקורות אחרים (ומעטים הצרכנים שיכולים לבצע חישוב זה בעצמם).