הרצוג פוקס ונעמן, קישור לדף הבית

חובת ההגינות של בעל שליטה בחברה

מרכז מדיה

חובת ההגינות של בעל שליטה בחברה

22 יוני 2020

בית המשפט העליון דן בשאלת אחריותו של בעל שליטה בחברה בעת מכירתה והרחיב את הלכת קוסוי

לראשונה מאז שנת 1984, אז ניתנה הלכת ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253 (1984) ("הלכת קוסוי"), ומאז נחקק חוק החברות, התשנ"ט-1999 ("חוק החברות"), בית המשפט העליון נכנס בעובי הקורה בקשר עם שאלת אחריותו של בעל שליטה בחברה בעת מכירת החברה.

לפי הלכת קוסוי, בעל שליטה בחברה חב חובת אמונים לחברה, ומכירת החברה למי שבעל השליטה יודע שיוביל להתמוטטות החברה מהווה הפרת חובה זו.

כב' השופטת וילנר, אשר כתבה את דעת הרוב, פסקה כי אחריות על בעל שליטה בחברה תוטל "אם ידע (או עצם עיניו מלדעת) על קיומן של נסיבות אשר אדם סביר שהיה יודע על קיומן היה צופה ברמת וודאות גבוהה כי כתוצאה מהמכירה תתמוטט החברה" (פסקה 87 לפסק דינה של השופטת וילנר, ההדגשות במקור). בכך, בכלל האחריות המוצע, היסוד הנפשי הורחב (בהשוואה להלכת קוסוי) מיסוד נפשי סובייקטיבי בלבד, ליסוד נפשי המשלב גם אלמנט אובייקטיבי:

  1. בשלב הראשון, נבחן מצב תודעתו הסובייקטיבי של בעל השליטה המוכר: יש להוכיח כי בעל השליטה המוכר ידע או עצם את עיניו מלדעת אודות קיומן של נסיבות מסוימות;
  2. בשלב השני, נבחן, לאור ידיעותיו של בעל השליטה בפועל, אם חרג מסטנדרט התנהגות סביר: יש להוכיח כי אדם סביר שהיה יודע על אותן נסיבות, היה צופה ברמת ודאות גבוהה כי הנזק אכן יתרחש.

מבחינת היסוד התוצאתי, קבעה השופטת וילנר (בכפוף לאמור להלן) – בדומה להלכת קוסוי – כי על מנת שזה יתמלא על החברה להגיע לחדלות פירעון בפועל.

כמו כן, השופטת וילנר קבעה כי החובה המוטלת על בעל שליטה בחברה היא חובת ההגינות, המצויה בין חובת אמון לבין חובת תום לב, תוך ששאלת הטלת חובת זהירות נותרה ב"צריך עיון", אך לא הוטלה במקרה הספציפי.

השופטת ברק-ארז הצטרפה אל פסק הדין של השופטת וילנר, בכפוף לשתי הסתייגויות: הראשונה – ביקשה להרחיב את היסוד הנפשי גם ל"פזיזות", ולא רק ל"עצימת עיניים", ובכך לשלב יסוד אובייקטיבי של ממש; השנייה – אין לסגור את הדלת על "מכירה חובלת" (מכירה לקונה אשר יביא לקריסת החברה), אף במצב שבו החברה לא הגיעה לחדלות פירעון. השופטת וילנר הסכימה, בסופו של דבר, להסתייגות השנייה.

השופט אלרון, אף שהצטרף ליתר ההרכב בתוצאה, חלק על עמדת הרוב וכתב את הדעה הנוגדת. השופט אלרון סבר כי תוטל אחריות על בעל שליטה רק מקום שבו הרוכש התכוון לבזוז את החברה כבר במועד ביצוע העסקה. השופט אלרון קבע כי די בכך שלא יוכח שלרוכש הייתה "כוונת זדון" לבזוז את החברה במועד העסקה, על מנת שבעל השליטה לא יפר את חובת ההגינות. זאת, לאור פרשנותו לפסק דינה של השופטת וילנר, לפיה ניתן יהיה, עקרונית, להטיל אחריות על מוכר אף במצב שבו השליטה נמכרה לרוכש "רשלן" שעלול להביא להתמוטטות החברה, אף אם אין בכוונתו לבזוז אותה.

השופט אלרון סבר, כי על בית המשפט להתערב רק מקום שבו יש כשל שוק שמצדיק התערבות כזו, וכי במקרה של מכירה לרוכש "רשלן", יש קושי של ממש בהתערבות, תוך שנקבע כי חובת ההגינות המוטלת על בעל שליטה אינה מחייבת אותו לעמוד על כישוריו העסקיים של הרוכש.

לסיכום, נקבע כדלקמן:

  1. על בעל שליטה מוטלת חובת הגינות, אשר תופר במקרה שבו בעל השליטה ידע או אמור היה לדעת כי הרוכש יבזוז את החברה.
  2. ניתן יהיה להטיל אחריות בגין "מכירה חובלת" אף במקרים בהם החברה לא הגיעה לחדלות פירעון.

לפסק הדין המלא >> לחצו כאן

נשמח לעמוד לרשותכם בכל סוגיה הקשורה בעסקאות למכירת או לרכישת שליטה בחברה, לרבות עמידה בחובת הגינות של בעל שליטה ויישום הסוגיות העולות מפסק הדין.

מחלקת חברות, ניירות ערך ושוקי הון

הרצוג פוקס נאמן

חפשו לפי +