לקוחות ועמיתים יקרים,

ברצוננו להביא לידיעתכם החלטה חדשה של בית המשפט העליון ברע"א 8078/22 גוטמן נ' להב ואח' [פורסם בנבו, 10.3.24], המאשרת החלטה תקדימית של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בחיפה בתחום אישור עסקאות בעלי עניין, במסגרתה שתי קביעות בעלות משמעות עקרונית: האחת, כי ניתן להכיר בניגוד עניינים של דירקטור בשל עניין אישי "שלילי", כאשר החלטותיו של זה מונעות מהסכסוך בין בעלי המניות ולא תמיד עולות בקנה אחד עם טובת החברה; והשניה, כי כאשר דירקטוריון החברה הינו האורגן היחיד שאינו נגוע בניגוד עניינים בחברה, אין צורך באישור החלטות הדירקטוריון באסיפה הכללית של החברה, בה קולותיהם של בעלי המניות המצויים בסכסוך זה עם זה שקולים, ולא ניתן להגיע להכרעה.

החלטה תקדימית זו נוגעת לשני מנגנונים מהותיים הקבועים בחוק החברות והנוגעים לתחום אישור עסקאות בעלי עניין, ולפיהם:

1. ככלל, דירקטור שיש לו עניין אישי באישור עסקה – לרבות עסקה עם דירקטור בקשר לתנאי העסקתו בחברה, בין אם כדירקטור ובין אם בתפקיד אחר, לא יהיה נוכח בדיון בעניין זה בדירקטוריון ולא ישתתף בהצבעה. זאת, אלא אם לרוב חברי הדירקטוריון יש עניין אישי בקשר לאותה העסקה (שאז יהא רשאי הדירקטור להשתתף הן בדיון והן בהצבעה), או אלא אם קבע יו"ר הדירקטוריון כי נוכחותו דרושה לשם הצגת העסקה (שאז יהיה רשאי הדירקטור להיות נוכח בדיון לצורך זה, אך לא להשתתף בהצבעה).
2. מנגנון האישור הכפול ביחס לאישור שכרו של נושא משרה בחברה המכהן גם כדירקטור באותה החברה, ולפיו לאחר אישור השכר בדירקטוריון החברה, יובא העניין גם לאישורה של האסיפה הכללית. הרציונל העומד בבסיס מנגנון זה נועד למזער את ההשפעה שיכולה להיות לנושא המשרה על חברי הדירקטוריון (בהיותו אחד מהם), ולתת לבעלי המניות בחברה את זכות ההכרעה בעניין.

בחברה שעמדה במרכזה של החלטת בית המשפט העליון, שני בעלי מניות המחזיקים במניות החברה בחלקים שווים המכהנים שניהם כדירקטורים בה, ואשר נקלעו לסכסוך חריף המלווה במשבר אמון מוחלט. בשלב מסוים, נטש אחד השותפים (להב) את החברה ושותפו (גוטמן) נותר לנהל את החברה לבדו במשך מספר שנים.

בצל הסכסוך הגיש גוטמן, בעל המניות המכהן כמנכ"ל החברה תביעה נגד להב (שותפו) ונגד החברה, במסגרתה התבקש סעד של "הפרדת כוחות" שנועד להביא לסיום השותפות בין השניים מכוח סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 וכן שורה של סעדים נוספים.  מנגד, הגיש בעל המניות השני תביעה לקבלת מידע ומסמכים בקשר לחברה, בטענה כי הוא ממודר מהנעשה בחברה.

במסגרת ההליך הורה בית המשפט המחוזי על מינויו של דירקטור מכריע בחברה, אשר יכהן כיו"ר הדירקטוריון ויסייע בקבלת החלטות הכרחיות לצורך ניהולה השוטף של החברה וביציאה מן המבוי הסתום אליו נקלעה בשל הסכסוך בין בעלי המניות בתקופת הביניים ועד להכרעה בתביעה העיקרית, וזאת נוכח "השקילות המשתקת" הקיימת במוסדות החברה – הדירקטוריון והאסיפה הכללית – בשל כוח ההצבעה הזהה שיש לכל אחד מבעלי המניות בשני אורגנים אלה.

כך התגלגלה סוגיית תגמולו של מנכ"ל החברה לפתחו של דירקטוריון החברה, והחלטות הדירקטוריון בעניין זה הן אלו שעמדו במוקד החלטת בית המשפט העליון.

במסגרת הדיון בדירקטוריון החברה בשאלת שכרו של המנכ"ל, התעוררה השאלה מי מהצדדים רשאי להיות נוכח בדיון ובהצבעה על תנאי שכרו. להב, בעל המניות שנטש את החברה, טען כי גוטמן אינו רשאי להשתתף בדיון שיתקיים בדירקטוריון בעניין זה, וגם לא להיות נוכח בו, בשל העניין האישי שיש לו בקשר לאישור שכרו כמנכ"ל החברה. גוטמן, המכהן כמנכ"ל החברה, טען מנגד כי הוא רשאי להשתתף הן בדיון בדירקטוריון והן בהצבעה, משעה שללהב עניין אישי שלא לאשר לו שכר – כלומר, עניין אישי "שלילי".

יו"ר הדירקטוריון החליט כי גוטמן לא ישתתף בדיון ולא בהצבעה, אך איפשר לבא כוחו של גוטמן להציג את עמדתו של גוטמן בפתח הדיון בנושא בדירקטוריון, שלא בנוכחותו של גוטמן, ולאחר מכן הורה גם לבא כוחו של גוטמן לצאת מן הישיבה.

בתום הדיון בדירקטוריון, שהתקיים כאמור בנוכחות להב ובאי כוחו ויו"ר הדירקטוריון בלבד, התקיימה הצבעה והוחלט בקולו המכריע של יו"ר הדירקטוריון לאשר שכר למר גוטמן, אשר יתבסס בעיקרו על תנאי השכר שהוצעו למנכ"ל חיצוני שהחברה התכוונה להעסיק כמה שנים קודם לכן – וזאת הן לגבי העבר (השנים בהן כיהן גוטמן כמנכ"ל החברה לבדו, מן היום בו עזב להב את החברה) והן לגבי העתיד (ממועד החלטת יו"ר הדירקטוריון ואילך).

ביחס להחלטה זו של הדירקטוריון, פנה גוטמן לבית המשפט המחוזי בבקשה במסגרתה ביקש שני סעדים: האחד, כי בית המשפט יורה על קיום דיון והצבעה חוזרים בדירקטוריון החברה, שכן נפל בהם פגם נוכח ההחלטה להוציאו מהדיון ולמנוע ממנו להשתתף בהצבעה, בשל העניין האישי שיש לרוב חברי הדירקטוריון (לו עצמו ולמר להב) בקשר לסוגיית שכרו; והשני כי בית המשפט יקבע כי אין צורך באישור החלטת הדירקטוריון באסיפה הכללית, שכן לאחר מינוי הדירקטור המכריע מטעם בית המשפט הדירקטוריון הינו האורגן הניטרלי היחיד בחברה שאינו מושפע מן הסכסוך בין בעלי המניות. למעשה, אישור החלטת הדירקטוריון בהתאם למנגנון הכפול הקבוע בחוק החברות, יכפיף את החלטת הדירקטוריון לקולותיהם השקולים של בעלי המניות באסיפה הכללית וירוקן מתוכן את יכולתו של יו"ר הדירקטוריון להוציא את החברה מן המבוי הסתום.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה על שני ראשיה וקבע, בין היתר, כי ללהב עניין אישי "שלילי" בנוגע לשכרו של גוטמן בדירקטוריון החברה, וכן כי בשל העובדה כי דירקטוריון החברה הינו האורגן הניטרלי בחברה, החלטת הדירקטוריון אינה נדרשת לאישור נוסף באסיפה הכללית, אשר תוצאותיה ידועות מראש והכפפת החלטת הדירקטוריון אליה תרוקן מתוכן את מינויו של הדירקטור המכריע ואת המטרה לשמה הוא מונה – פתרון המבוי הסתום אליו נקלעה החברה.

כנגד החלטה זו הגיש להב בקשת רשות ערעור, במסגרתה נטען בין היתר, כי עניין אישי "שלילי" נדון עד עתה בפסיקת בתי המשפט רק ביחס לעניין אישי של בעל שליטה בחברה ציבורית; וכי הוראת חוק החברות ביחס למנגנון האישור הכפול בנוגע לתנאי שכרו של נושא משרה המכהן כדירקטור בחברה הן הוראות קוגנטיות, שבית המשפט אינו רשאי לסטות מהן.

בקשת רשות הערעור שהגיש להב נדחתה על ידי בית המשפט העליון במלואה. במסגרת ההחלטה נקבע, בין היתר, כי על פני הדברים יש להשיב לשאלת קיומו של עניין אישי "שלילי" למר להב ביחס לשכרו של גוטמן כמנכ"ל החברה "בחיוב" וזאת "לנוכח קביעותיו הברורות של בית המשפט המחוזי שלפיהן יחסיהם העכורים של גוטמן ולהב משפיעים על שיקול דעתו של להב באופן המעיד 'שהחלטותיו ועמדותיו של להב בהיותו דירקטור מונע[ו]ת מסכסוך שבין השניים ולא תמיד עול[ו]ת בקנה אחד עם טובת החברה והאינטרסים שלה".

כמו כן, קבע בית המשפט העליון כי במסגרת תביעות מכוח סעיף 191 לחוק החברות, מסורים לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב וגמישות מירבית ביחס לעיצוב הסעדים השונים, בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה, ובפרט כאשר מדובר בהחלטות זמניות שנועד לאפשר את המשך ניהולה התקין של החברה בזמן הביניים, עד להכרעה בתביעה העיקרית.

בתוך כך, עמד בית המשפט העליון על כך ש"שכרו של המנכ"ל הוא אחד מאותם עניינים מהותיים שבהם נדרשה החלטה הנחוצה להמשך תפקודה התקין של החברה". לפיכך, על בסיס הממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, לפיהם, בין היתר, נמצא "כי המחלוקת בין הצדדים גלשה לפסים אישיים ולא ענייניים, כי להב מסרב לשתף פעולה עם מהלכים שנועדו לקדם את ענייני החברה, וכי 'שיקוליו לא מונעים אך ורק מטובתה של החברה'", הרי ש"תוצאותיה של אסיפה כללית המונה רק את שני בעלי המניות", הינן "שיתוק ידוע מראש".

לאור זאת, קבע בית המשפט העליון כי נוכח "מבנה החברה – שקילות האסיפה הכללית מבחינה הרכבה לדירקטוריון", אין מקום להתערב במנגנון הזמני שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי – קבלת החלטות מסוג זה על ידי דירקטוריון החברה (ולמעשה, על בסיס קולו המכריע של יו"ר הדירקטוריון), ללא צורך באישור נוסף של האסיפה הכללית. זאת, משעה שמנגנון זמני זה "נועד לספק מענה להיעדר היכולת לקבל החלטות במוסדות הקיימים בחברה, ובכך לאפשר תפקודה בתקופת הביניים שעד להכרעה בתביעה העיקרית".

בנסיבות אלה, קבע בית המשפט העליון, כי נוכח "השקילות המשתקת" בה מצויה האסיפה הכללית של החברה, הרי ש"קבלת עמדתו של להב, העומד על הצורך באישור שכרו של גוטמן באסיפה הכללית, מאיינת את כוחו של הדירקטור המכריע והתכלית לשמה הוא מונה לכתחילה – הוצאת החברה מהשיתוק בו היא נמצאת".

להחלטה המלאה >> לחצו כאן

נשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או הבהרה בנושא

מחלקת ליטיגציה