לקוחות וידידים נכבדים,

לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (ע"א 8470/22 בנק לאומי לישראל נ' מדינת ישראל), העוסק בשאלת מעמד זכות הקיזוז של בנק לגבי יתרת זכות בחשבון בנק שהמדינה תפסה לצרכי חילוט.

במקרה שנדון בפסק הדין, הוגש כתב אישום נגד מספר רב של נאשמים. על פי כתב האישום, בשנים 2018-2010 פעלו הנאשמים בדרכים עברייניות על מנת להקים בבית שמש מיזם נדל"ן. המגרש עליו הוקם המיזם נועד במקור להקמת מוסד תורני, אך בסופו של יום נבנה עליו קומפלקס רחב ממדים הכולל שטחי מסחר ושלושה מגדלי מגורים ("הפרויקט"). לפי כתב האישום, הקמת הפרויקט התאפשרה הודות לשורת מעשי שחיתות (לרבות שוחד), זיוף ומרמה שביצעו חלק מהנאשמים. מעשים אלו התפרסו על כל שלב משלבי הקמת הפרויקט.

הזכויות בקומה התחתונה של הפרויקט נרכשו על ידי חברה פלונית ("החברה"), לצורך הקמת מרפאות. החברה התקשרה עם קופת חולים בהסכם לפיו קופת החולים תשכור את מתחם המרפאות לאחר השלמת בנייתו. כמו כן, החברה קיבלה מבנק לאומי הלוואה בסך 16 מיליון ₪ לצורך מימון הקמת המרפאות. כספי ההלוואה הופקדו בחשבון שנפתח בבנק על שם החברה ("חשבון הבנק"). להבטחת ההלוואה שיעבדה החברה את זכויותיה בנכס באמצעות משכון, וכן את זכויותיה לפי הסכם השכירות.

כתב האישום ייחס לחברה ולמנהלה עבירות מס, הלבנת הון וקבלת דבר במרמה במסגרת עסקת רכישת הזכויות בקומת המרפאות ובנייתן. נטען, כי החברה נשלטת על ידי אחד מיזמי הפרויקט.

בעקבות החקירה נתפסו כספים בסך 1.9 מיליון ₪, שהיו בחשבון ההלוואה של החברה בבנק. לאחר הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לחילוט הכספים בתום ההליך, וכן בקשה לתפיסה זמנית שלהם עד לחילוטם.

הבנק טען כי הוא זכאי לקזז את יתרת הזכות בחשבון ההלוואה, כנגד החוב בגין ההלוואה. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה, וקבע כי הבנק לא הוכיח שקמה לו זכות קיזוז ביחס ליתרת הזכות בחשבון ההלוואה, כיוון שההלוואה משולמת כסדרה והבנק לא העמיד סכום כלשהו מתוכה לפירעון מידי. נקבע כי המשך תפיסתם הזמנית של הכספים בחשבון אינה פוגעת בבנק.

הבנק הגיש ערעור לבית המשפט העליון, והערעור התקבל.

נקבע, כי בהתאם לפסיקה, זכות הקיזוז של הבנק וזכותו להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי, נובעות מתנאי ניהול החשבון, והשתכללותן אינה מותנית בהפעלתן בפועל – כלומר הזכויות קיימות גם אם לא הופעלו. נקבע, כי במקרה הנדון תנאי ניהול החשבון מספקים מספר עילות להעמדת ההלוואה לפירעון מידי, שכן הבטוחה שניתנה לבנק עומדת בסכנה. הבנק רשאי לממש את זכותו לפירעון מידי של ההלוואה בדרך של קיזוז, מבלי לקבל את הסכמת החברה. למדינה אין יותר ממה שיש לחברה, ולכן צו התפיסה אינו יכול לגבור על זכויות אלה של הבנק. המבחן אינו אם הבנק כבר מימש את זכותו לקיזוז, אלא האם הזכות קיימת כך שהבנק רשאי לממשה, והתשובה לשאלה זו – חיובית. לפיכך, תפיסת יתרות הזכות בחשבון אינה מעניקה למדינה עדיפות על פני זכות הקיזוז של הבנק, כאשר ישנו חוב של הלקוח לבנק.

לפסק הדין חשיבות כלפי בנקים, אשר יכולים להעניק אשראי תוך הסתמכות על קיומה של זכות קיזוז גם במקרה בו יתברר שבעל החשבון חשוד בעבירות (כמובן, כל עוד הבנק אינו חשוד במעורבות בהן). בנוסף, לפסק הדין חשיבות גם לגבי חשודים בעבירות, אשר לא ימצאו עצמם במצב בו יתרות הזכות בחשבונם נתפסות על ידי המדינה, ובמקביל הם נדרשים להשיב הלוואות שנטלו מן הבנק. כמו כן, פסק הדין עשוי להיות ניתן ליישום במקרים בהם לחשוד חוב לצד ג', ולצד ג' חוב לחשוד (או שהוא מחזיק כסף של החשוד), למשל כאשר החשוד וצד ג' מחזיקים בשיקים הדדיים שטרם נפרעו. המדינה, המבקשת לעקל את הכספים המגיעים לחשוד מצד ג', עשויה להיתקל בטענה כי לצד ג' עומדת זכות קיזוז, מכוח סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, העדיפה על זכותה. כמו כן, ניתן לקבוע זכות קיזוז, בהתרחש תנאים שונים, במסגרת הסכם, וגם זכות זו עשויה לקבל עדיפות על זכויות המדינה לתפוס נכסים השייכים לחשוד.

בשולי הדברים יצוין כי מפסק הדין בבית המשפט העליון עולה שהמדינה ביקשה וקיבלה, בבית המשפט המחוזי, צו להקפאת הבנייה בנכס, במסגרת ההליך הפלילי, לנוכח העובדה שלפי כתב האישום הזכויות בנכס והבנייה בו מקורם בחטא. זאת, מלבד הליכים שנקטה ונועדו להפסקת הבנייה במישור התכנוני-מנהלי. הבנק ערער גם נגד מתן הצו ב"מסלול הפלילי". בבית המשפט העליון הסכימה המדינה לצמצום הצו כך שלא ימנע את המשך הבנייה בנכס. נראה, כי עובדה זו מעלה ספקות לגבי ההיתכנות המשפטית של הניסיון להפסיק את הבנייה בנכס מכוח "מסלול פלילי" בנפרד מהליכים תכנוניים-מנהליים "אזרחיים".