לקוחות, עמיתים וחברים יקרים,

בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק בערעור מס שהוגש על ידי חברת סי איי סופטוור בע"מ (להלן: "סי איי סופטוור"). פסק הדין בעניין סי אי סופטוור הוא האחרון בשורת מקרים בהם רשות המסים תקפה את אופן סיווג עסקה הקשורה בקניין רוחני שנעשתה על ידי נישום ישראלי.

בפסקי דין קודמים, רשות המסים טענה כי העברה או מתן רישיון בקניין רוחני על ידי חברה ישראלית, זמן קצר לאחר רכישתה על ידי חברה בינלאומית, ביחד עם שינוי במודל העסקי של החברה הישראלית, צריכה להיות מסווגת כשינוי מבנה המטופל כמכירה חייבת במס של פונקציות, נכסים וסיכונים (להלן: "פנ"ס") של החברה.

עד כה, למס הכנסה הייתה הצלחה מוגבלת בלבד עם טיעון מכירת הפנ"ס. בפסק דין ברודקום, ויותר לאחרונה בפס"ד מדינגו (עדכוני לקוחות בנושא כאן וכאן), בתי המשפט דחו את עמדת רשות המסים כי שינוי מבנה בו חברה ישראלית נתנה רישיון לשימוש בקניין רוחני לצד קשור תושב חוץ ולאחר מכן נהפכה למרכז מו"פ (המשופה בשיטת Cost +) צריך להיות מסווג כמכירת פנ"ס, בין היתר לאור נסיבות הקשורות לגידול במכירות וברווח של החברה הישראלית, ולשוק בו פעלה.

בפסק דין סי איי סופטוור, המערערת הייתה חברת בת ישראלית של חברת CA Technologies (בעבר CA Inc.) מאז סוף שנות ה-1990. בנוסף למתן שירותי מו"פ ושיווק לקבוצה, המערערת גם פיתחה תוכנה, אשר נמכרה על ידי הקבוצה ברחבי העולם. המערערת הייתה זכאית לקבל 35% מההכנסות ממכירת התוכנה שפותחה על ידה.

ב-2010 המערערת מכרה את הקניין הרוחני ל- CA Technologies בתמורה ל-111 מיליון ₪. רשות המסים קבעה בשומה כי המערערת נדרשת להכיר ברווח הון בסכום מוגדל של 667 מיליון ₪ בטיעון כי זהו שווי הפנ"ס שהועבר בעסקה. בנוסף, רשות המסים קבעה בשומה התאמה משנית, בטענה כי יש לראות בהפרש בין רווח ההון בשומה (667 מיליון) לבין רווח ההון המדווח (111 מיליון) כהלוואה נושאת ריבית שהמערערת נתנה ל- CA Technologies.

בראשית הדיון בפסק הדין, בית המשפט קבע כי סיווג העסקה כמכירת פנ"ס או מכירת קניין רוחני אינה מהותית למחלוקת. שני הצדדים הסכימו כי שווי הנכס הנמכר – בין אם הוא קניין רוחני ובין אם הוא פנ"ס – צריך להיקבע על סמך ערך נוכחי של תזרים ההכנסות הצפוי מהנכס במועד המכירה. על כן, ובהתבסס על הסכמת הצדדים, בית המשפט קבע כי אין משמעות בסיווג הנושא כמכירת קניין רוחני או כמכירת פנ"ס, והשאלה היחידה שיש להשיב עליה היא מהו תזרים ההכנסות הצפוי.

המחלוקת העיקרית אם כך הייתה הערכת השווי. המערערת טענה כי אורך החיים השימושי של הקניין הרוחני הוא מוגבל וההכנסות ממנו היו צפויות לפחות; רשות המסים טענה מנגד כי אורך החיים השימושי של הקניין הרוחני הוא משמעותי וההכנסות ממנו היו צפויות לגדול.

נטל ההוכחה בערעורי מס חל לרוב על הנישום. בית המשפט קבע כי הערכת השווי שהציגה המערערת אינה מספקת כדי לתמוך בטענותיה, ולכן פסק לטובת רשות המסים, על אף העובדה שבית המשפט הכיר בכך שתחזיות הצמיחה בשוק שבהן השתמשה רשות המסים היו "אופטימיות".

העובדה המזיקה ביותר לעמדת המערערת, על פי בית המשפט, הייתה דיווחיה של המערערת עצמה בשנת 2009 לרשות החדשנות, שנה אחת בלבד לפני מכירת הקניין הרוחני. המערערת הגישה בקשה לרשות החדשנות לקבל הטבות מס מסוימות בנוגע להפחתה מואצת של הוצאות מו"פ. במסגרת הבקשה, המערערת תיארה את הקניין הרוחני כבעל פוטנציאל מסחרי ניכר, באופן שלא היה תואם עם טיעוניה בבית המשפט, והמערערת לא הצליחה לספק הסברים לפער בין עמדתה לבין הדיווח לרשות החדשנות.

המערערת לא הצליחה להפיק מסמכים מזמן אמת אשר תומכים בעמדתה לגבי אורך החיים השימושי הצפוי של הקניין הרוחני או עדים שהיו מעורבים בעסקאות בזמן אמת. עדי המערערת היו בעיקר עובדים לשעבר שסיפקו הסברים בדיעבד לגבי העסקה, אך לא יכלו לספק מידע המבוסס על ידע בזמן אמת. עדים אלו לא יכלו להעיד על השימוש בקניין הרוחני לאחר המכירה, עובדה מהותית על פי בית המשפט לקביעת שווי הקניין הרוחני. בהקשר זה, בית המשפט ציין כי העובדה שהקניין הרוחני אינו נמכר כמוצר נפרד (stand-alone) אינה מובילה למסקנה כי אין לו שווי מהותי כמוצר משלים.

לבסוף, בית המשפט אף אישר את שומת מס הכנסה בנוגע להתאמה המשנית, בעקבות פסיקה קודמת של בית המשפט העליון בעניין זה. עם זאת, נציין כי בית המשפט הביע חוסר נחת בעניין זה, וציין כי לעמדת בית המשפט ההתאמה המשנית אינה בהכרח נדרשת על פי הדין הישראלי וקרא לבית המשפט העליון לבחון מחדש את עמדתו בנושא.

אנו זמינים לשוחח על ההשלכות האפשריות של פסק דין סי איי סופטוור או לספק ייעוץ מס בנוגע לנושאים שנדונו לעיל.